דברים על הפיסול הקרמי של רפי מינץ
בתערוכתו בגלריה לאמנות אום אל-פחם

דורון בר-אדון

רפי מינץ, שבא מן הציור, הוסיף לו באמצע החיים את הפיסול הקרמי.

הקרמיקה היא חומר טבעי מהקדומים שבחומרי העיצוב, מאז האדם הקדמון הבעיר מדורות במערותיו. חומר שנבנה מארבעה יסודות: האדמה והמים, האש והאוויר. הוא ניתן לעיצוב כחומר ביד היוצר; רוצה – יוצר ממנו צורות אורגניות, צורות של טבע, רכות וגמישות, רוצה – יוצר ממנו צורות של תרבות, צורות גיאומטריות, קשיחות וקשוחות.
רפי, שבא מן הציור ומניסיון חייו, יוצר מן החומר צורות אורגניות, מעורבבות בדמיונותיו, בחלומותיו, בהזיותיו וברעיונותיו, כשהן מלופפות היטב בחוש ההומור המיוחד שלו. הן מעופפות להן בעולם משלהן, יוצרות חוקים משלהן, צוברות שכבות של ציורים וכיתובים מעל הצורות והדימויים, כוללות משיכות מכחול קצרות וארוכות, מושחזות בחידודי כיתובים, כשאווירת היצירות הכביכול שרירותית, נראית כמתכתבת עם ההיגיון הפואטי של חואן מירו, עם כתבי היד וציורי הקיר הרומנסקים, עם הפיסול והציור הפרה קולומביאני של דרום אמריקה, עם המגילות של החבשים שהפכו נוצרים, ואולי בעצם בעצם עם ציור הילדים!..
מפני שברפי נותר עדיין ילד חי ובועט, מעין מספר סיפורים שלא היו ולא נבראו (נוסח אריה נבון ואברהם שלונסקי בספרם על מיקי-מהו), כשבסך הכל הוא מבקש מן העולם תשומת לב להגיון דברי השטות שלו, כפי שהוא מנסח זאת בעצמו במוטו ליצירת ענף עץ קטום ענפים הנקרא תודות החיים CV – "על מזל שהתמזלתי לפגוש אנשים שהבינוני את רצינות השטות". ואכן רפי מפעיל את השטות, הגרוטסקה, האירוניה, ההגזמה, ההומור (כאמור), כולם נעדרי משמעות כביכול, כשהבנאליה מככבת לעומת הנשגב והפאתוס, ובכך הם יוצרים פרובוקציות למחשבה ולחוויה.
שמות עבודותיו כשלעצמם מעידים על המתח העצום בין הבנאלי לפואטי בעולמו – בראשית, סגולה נגד התחממות כדור הארץ, נאמנות, מעפיל, נושא הדגל, הצלה עצמית, מדיטציה, הרכב של המשיח, אנדרטה לבנאי האלמוני, שכנך הוא קרובך, דבקה, השילוש, נוסטלג'ארה, הכרוז, תינוק מוזיקאי נולד, לשון אם, לשכנתי עיניים כחולות, כלב שמירה, תרנגול על גבי... וכו', בדומה לשעשועיו במשמעויות הלשון, כמו "תן לי אחד שחור חזק" המתעתע – פסל ספלון של קפה שחור עם רישום פניו של הנשיא אובמה.

נראה שהנחת הצבע על הבד הפסיקה להוות לרפי "התנגדות" מספקת מתישהו, מה שגרם לו לעבור ליצירה בחומר הקרמי, הכרוך בתהליך הבשלה טכני מורכב ומיומן. החומר הזה הוא אתגרי בשבריריותו, תרתי משמע, אצילי בתוצאתו הסופית, וגם עומד היטב בפני שיני הזמן. עם זאת רפי איננו חש כבול כלל לכללי המשחק הקרמי הנוקשים וה"קדושים" והוא מוסיף לפסליו גם חומרים נוספים בדרך של אסמבלאג' (דגל, חגורת הצלה, משקפיים, בובה צבעונית, חבל, קישוטי פלסטיק, נוצות וכו'), כפי שנהגו לעשות האמנים העממיים באפריקה ובאוסטרליה.

מענין להיווכח שהשנים הרבות שבהן הוא עשה במחיצתו של חברו הטוב האמן משה שק ז"ל בעבודתם המשותפת בסדנת משה בקבוץ בית-ניר (= שניהם ביחד וכל אחד לחוד), לא גרמו לו לאמץ את כללי העיצוב הנוקשים של משה – הגיאומטריה החד-משמעית, המתיחה הנוקשה של הצורות, ההשראה הגורפת של עולם הקרמיקה הקדום וכו'. במקביל למשה רפי פיתח את שפתו שלו, למרות מראית העין הדומה – קרמיקה אדמומית צהבהבה חשופה, מחופה בדימויים ובמילים המצוירים בצבעי אנגוב. אמנם יש כאן איזו ארומה מזרחית משותפת, אבל העבודות של רפי נובעות בעיקר ממקורות השראה פנימיים (לעומת השראת המחבצה או הכלים הארכיאולוגיים אצל משה), מקרינות איזה רישול פואטי, בנוסח הפיסול של חואן מירו (שהוזכר לעיל) או ניקי דה סן פאל – ומשלימות עצמן בקליגרפיית הציור האישי שרפי אמון עליו במיוחד.
אין ספק שריבוי נושאי ההתעניינות המוצהרים של רפי – בישול מקרוביוטי, אסטרולוגיה, נומרולוגיה, גרפיקה, קליגרפיה, פאנג שוואי, מיסטיקה, אנימציה, גינון טבעי, מזון למחשבה, מזון לנפש, געגועים לאיזון מתמיד בין היין והיאנג, אקולוגיה – כל אלה נמצאים בלב ליבה של רוח הפיסול הקרמי שרפי יוצר.
הוא איננו מתנצל על מוזרות דימויי עולמו אלא יוצר את פסליו בתוקף אמנותי רב, כביכול אומר לצופה: קח אותם או תעזוב, תאהב אותם או לא, מבחינתי אין זה משנה, כי אני ממשיך בדרכי!...

למרות ששיטות שריפת הקרמיקה השתנו בשנים האחרונות לגמרי והפכו קלות בהרבה (קליפת גוף התנור דקה ביותר, כשהשריפה המוזנת בכפיסי עץ נמשכת שלוש וחצי שעות בלבד!), עדיין מעשה השריפה הוא מעשה סיזיפי כשלעצמו, שיש בו קורטוב של תחושה מיסטית בגלל המטמורפוזה שהחומר עובר, מעשה שדורש סבלנות, עיקשות ועקשנות, המלווים בתחושות מלהיבות של משחק, הימור והומור.

בהכירי את רפי ואת עבודתו במשך שנים רבות, אני יודע היטב שהוא התכוון ומתכוון לומר גם משהו כולל יותר על העולם, על עולמנו, על האמנות, על עצמו ועל המזרח.
האמירה הראשונה היא עצם עבודת היצירה ביד לעומת עולם העיצוב המתועש. האמירה השניה היא דרך בניית הצורות הכביכול מרושלת, המעוצבת כך בכוונת מכוון, מתכוונת כנראה לתת הרגשה של קירבה בלתי אמצעית לטבע הראשוני, הן טבע ההרגשה האנושית והן טבע האמנות. כאילו שרפי זנח ושילח לדרכם הן את הגיאומטריה וחוקיה, הן את האנטומיה וחוקיה ואפילו את חוקי העיצוב הדימויי החד משמעי (המככב בפסלי האמנות העממית ה"פרימיטיבית" או בפסליו של ברנקוזי), וזאת לטובת גישה אינטימית יותר. אולי זאת גם תגובתו הפוליטית-אישית לקלקולים המתרחשים בסביבתנו הקרובה והרחוקה בכל תחומי החיים, בעיקר בתחום האקולוגיה המקומית והעולמית, שכל-כך קרובה לליבו.

בנושא המזרח עוסק רפי באופן עקיף ומרומז בלבד, כמו למשל כשהוא קורא ליצירות נוסטלג'ארה, לשכנתי עיניים כחולות או דבקה ובעיקר בכתיבת טקסטים באותיות ערביות שהוא משלב בשפע ביצירותיו. העובדה שבנו למד בבית-ספר משותף לערבים וליהודים, לא מותיר ספק לגבי יחסו החם אל המזרח ופתרון החיים בו, כשהיסוד האנושי מאחד את הכל, שולט בכל הלך מחשבתו ויצירותיו, והוא מובן מאליו עד כדי כך שהשאלה עצמה נמוגה מאליה.
לכן גם האכסניה הזאת של הגלריה לאמנות באום אל פחם היא טבעית לגבי יצירתו של רפי, ויבורך סעיד אבו-שקרה, מנהל הגלריה, שחיבק ואימץ את התערוכה המיוחדת הזאת לחיקה.

מברוק ותודה רבה לרפי, תודה רבה לסעיד ותודה מיוחדת לדוד זונדלוביץ' שעיצב את התערוכה באופן הנכון והראוי לה ביותר.



מאי 2011