Remarks on "Eretz" -- Yael Lev & Rafi Münz -- The Peace Gallery, Givat Haviva. Ilya Magnes, musical interpretations.
December 15, 2018 till February 1st 2019

Eretz – site-specific installation: Yael Lev, video, Rafi Münz, paintings, reliefs, 3D objects. Ilya Magnes, musical interpretations. December 15, 2018 till February 1st in the Peace Gallery, Givat Haviva. Curator: Anat Lidror.
Man is the mirror of his motherland – says a Hebrew song; sometimes he is not less interesting than his creation. In his work, as in life, Rafi Münz, an ever surprising artist, maintains a spirit like a boy in a youth movement. Despite his 80 years his face radiates naughtiness and joy in life.
Rafi observes “The Country” and its reality, looking straight in its eyes; watching is beauty as well as its pain. His art is sharply criticizing and at the same time full of compassion.
Together with Yael Lev, his peer, they tour the bleeding country revealing its charm and beauty, together with its wrinkles. Yael, in her videos, sensitively and humoristically, emphasizes the visual-emotional outcome of their journey in the land. The musical interpretations are perfectly amalgamated in the films, lending the exhibition a united/solid statement. Ilya Magnes, with a variety of ethnical instruments, adds to augment the sensation of time and place.
Before delving into samples from the installation, I still carry within me the first impressions and the climate they arouse in me – one of a nostalgic journey in the fields of yore. To those, a direct cultural/political criticism is added. Easily could I join the two in their journey. Altogether I am deeply identifying with what I feel the creators wanted to transmit.
Rafi collects garbage from the road, which he interlaces in his works, while Yael “collects” landscapes and textures that increase the experience of their trip.
On entering the gallery of The Center of the Arts a minimalistic graphic image of Israel (the ’48 borders) welcomes us in Red and Lilac and 3 languages: ERETZ. On the map, not separated from the whole, a video is intermingling with it; the film includes abstract forms and light flashes, interwoven with actual field “touches”, as a “pilot” to what is awaiting us next, browsing through the show. What unites it all is the ever moving – by car, train, plane or donkey – of the journey through Yael and Rafi’s Homeland.
The main work (screened in a loop) reveals itself on the central wall of the gallery: Amidst two large paintings, slightly overlapping, a video tracking the couple’s voyage, including scenes (serious/funny) of intervening in and on walls, signs, boards, fences, abandoned houses and ruins. On the right’ a minimalistic painting “Secrets of the valley” (whereas the word ‘Secrets’ in Hebrew sounds close to ‘fields’ – from a famous Israeli song). This is when the imagination starts working: What hidden information does the valley conceal? Believe Rafi that he knows… Left from the video, another minimalistic idyllic landscape of distant cypresses and a stallion trotting across. What an ultimate combination of symbols of the country. I know a bronze horse ridden by Alexander Seid over another “secret valley”; Rafi’s one escaped the watch…
I set on a white bench during the 25 minutes of the video, my head moving from static to dynamic, between the simple/symbolic-minimalistic representing a good old myth, between the movement and happenings on the screen, that is always more complex. At times the brush strokes on the canvases connect graphically to what is going on on the screen. The connection idea-wise becomes physical. The video documents their moves in the country. Rafi on buildings under construction, on abandoned houses, on walls and fences, road crossings – anything is good enough for leaving the journey’s tracks on. His docu0mented creation is a sort of Graffiti in Hebrew, English and Arabic; he likes the Arabic language, fascinated by its calligraphy.
Yael Lev chose to photograph Rafi at work always from his back, in a way that his identity is concealed to whoever does not know him. Wearing a white hat style French impressionists like Renoir, golden ochre cloths that remind the color of our soil on his body. Rafi is an artist of words, double or more meanings with a light sense of humor, alongside
inalienable assets from Biblical or Zionist texts.
The manner of managing color, the minimalism and climate in accordance with Yael Lev’s video work is fascinating and unique to Rafi’s artistic creation.
Rafi’s creation is “anti-monumental”, though large in size. He uses “poor materials” – recycling cardboard and wood, plywood, tires, an old window shutter and other collected garbage.
His paintings are “childish”-like, “anyone can do it” as they say. Their power lies in their simplicity. One thing cannot be said about them: They are in no way naïve; every brushstroke or line is intelligently and thoughtfully applied.
Rafi Münz is a senior conceptual artist who creates large painterly-graphic dialogues on indoor and outdoor areas in a Graffiti-like manner. Combining precise techniques with “sloppy” ones, skilled and deskilled alike, Rafi challenges the outdoor space with subversive content in a ‘court jester’s way, enabling his audiences to digest the (sometimes harsh) messages. – From the curator’s words. Anat Lidror defined the exhibition’s overview as one “that transmits protest but lacks hopelessness or victimization.
To summarize: An optimistic exhibition, especially in its message; one can tour the country, love it and change it – “because we have no other one”.

Yuval Danieli – December, 2018

"אֶרֶץ" - תערוכת אמנות משולבת (ציור, וידיאו, מוזיקה) בגלריה לשלום במרכז האמנות המשותף בגבעת-חביבה. יעל לב – ווידיאו, רפי מינץ – מיצב צמוד מרחב. איליה מגנס – אינטרפרטציה מוזיקלית. אוצרת: ענת לידרור. סיום התערוכה: 1.2.2019

לפעמים האדם הוא באמת תבנית ארצו ולא רק שורה משיר. לפעמים האדם העומד מאחורי יצירותיו הוא לא פחות מרתק ומעניין מאשר יצירותיו. במילים אחרות: כאשר אדם איכותי נפגש עם יצירה טובה משלו מתמלא התנאי של תערוכה מומלצת. רפי מינץ הוא אמן בלתי נלאה שתמיד מפתיע אותי מחדש. גם בגילו הלא צעיר (יליד 1938) הוא מתנהל כנער בתנועת נוער. על פניו רוח שובבה ומאירת פנים; כזה שאוהב לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, על יופייה, קסמיה ומכאוביה.

רפי מינץ מתבונן בגובה העיניים במציאות הישראלית מתוך ביקורת וחמלה. מתוך אהבת אין קץ לארץ המיוסרת הזאת, מבלי להסתיר את פלאיה וקמטיה. שותפתו לתערוכה היא יעל לב, אמנית הווידיאו שהשלימה באופן רגיש את מסעם היצירתי של הזוג בארץ. יעל השכילה לשלב בתוך סרטיה קטעי מוזיקה משל איליה מגנס בצורה שהם משלימים את התערוכה למקשה אחת. האינטרפרטציה שלו לשירי א"י (התקווה, שבולת בשדה, בהרים כבר השמש מלהטת וכו') שהוזמנה על ידי השניים, מבוצעת עלי ידו במגוון כלים אתניים שמקבעים עוד יותר את הזמן והמקום.
במתכוון אינני נכנס עדיין אל דוגמאות מהתערוכה. אני עדיין נושא עמי את רושם המפגש הראשון עם התערוכה והאקלים שהיא מייצרת כלפיי. רושם של מסע נוסטלגי בשדות של פעם, אליהם מצטרפת ביקורת תרבותית-פוליטית נוקבת ומרומזת. בקלות יכולתי גם אני להצטרף למסעם של השניים "עם תרמיל ומקל"... המכלול גורם לי לתחושת הזדהות עמוקה עם מה שיוצרי התערוכה ביקשו להבנתי להעביר לצופים. בהולכי בתערוכה מתנגנת לי בראש המנגינה של יאיר קלינגר למילותיו של יורם טהר לב "קום והתהלך בארץ". במקום המקל אוחז רפי במכחול, משוטט וצובע, כותב ומנציח את תובנותיו, אל התרמיל הוא אוסף את פסולת הדרכים שנזרקה מחלון מכונית נוסעת, אותה הוא משלב ביצירותיו. יעל "אוספת" נופים ובעיקר טקסטורות מעטירות חווייה בנתיב נסיעתם.

בכניסה לגלריית המרכז לאומנות בגבעת-חביבה מקבלת את פנינו דמותה הגרפית המינימליסטית של ארץ ישראל בצבעי סגול ובורדו ובשלוש שפות, כמו נערה חטובת גזרה. על מפת הארץ כחלק בלתי נפרד מהיצירה מוקרן סרט ווידיאו שהוא פתיח למסע אותו אנו עתידים לחוות בהמשך... סרט הנע בין צורות והבזקי אור וצבע מופשטים לנגיעות שדה ממשיות. ומה שמקשר ביניהם היא התנועה הבלתי פוסקת של אותו מסע ברכב, רכבת, חמור או מטוס. לצערי בשעה שנכנסתי אל הגלריה רעשו מקדחים שחוררו בקיר ולא אפשרו לי לשמוע את הסאונד המלווה את היצירה בכניסה. בהמשך נכנסתי אל אולם הגלריה ושם התיישבתי לראות ולשמוע את צלילי המוזיקה ללא רעשי רקע צורמים. ואכן היצירה המרכזית לרוחב כל הקיר בנויה לתלפיות משלוש יחידות שוות: במרכז הקיר מוצב מסך וידיאו שפועל בלופ ללא הפסקה. הווידיאו מקרין את מסע השניים על פעילותם היוצרת. מימין ציור נוף בצבע בסגנון מינימליסטי - שדות שבעמק או בפרשנות של רפי "סודות שבעמק". ואז הדמיון מופעל: איזה סודות כמוסים העמק אוצר בזיכרונותיו? האמינו לרפי שהוא יודע... מצד שמאל ציור נוף שני של ארץ אהבתו, נוף עם ברושים וסוס דוהר במרחבים ועל היצירה רשום: "אשים בערבה ברוש, תדהר ותאשור יחדיו" (ישעיהו פרק מא) סוס דוהר לאורך הברושים – איזה צירוף אולטימטיבי של סמלי הארץ. אני מכיר סוס מברונזה שעליו יושב אלכסנדר זייד, מעל "הסודות שבעמק". אצל רפי הסוס ברח מהשומר... ישבתי על ספסל לבן מול היצירה לאורך 25 הדקות של הווידיאו וראשי נע בין הסטטי לדינאמי, בין הפשוט, הסימבולי-מינימליסטי המייצג מיתוס ישן וטוב לבין התנועה וההתרחשות על המסך שהיא תמיד יותר מורכבת. יש ומשיכות המכחול על הבדים מתחברים גרפית אל ההתרחשות על מסך הווידיאו. החיבור הרעיוני נהפך לחיבור פיזי. הווידיאו מתעד את מסעם בארץ. רפי מצייר על בתים בבנייה, על בית שננטש על גבעה קטנה עם השנים. על חומות וגדרות , על צמתי דרכים , כל דבר טוב לצייר עליו את תמרורי המסע. יצירתו המתועדת היא סוג של גרפיטי, בעברית ערבית ואנגלית. רפי אוהב את הכתב הערבי, מוקסם מהקליגרפיה של הכתב. הצלמת יעל לב בחרה לצלם את רפי מצייר תמיד מגבו. למי שלא מכיר אותו, זהותו לגביו נשארת עלומה. חובש כובע לבן על ראשו בסגנון צרפתי אימפרסיוניסטי נוסח רנואר. בגדי אוקר- צהוב על גופו. כאלה המזכירים את האדמה שלנו שלעתים היא חומה ולעתים בימי הקיץ החמים, צהובה. רפי הוא אמן של מילים. מילים בעלי משמעות כפולה. נושאים עמהם הומור דק , בצד נכסי צאן ברזל מהטקסטים המקראיים והציוניים. השילוב של משפטים הנושאים עמם משמעות ביצירותיו ובכך נהפכים לחלק בלתי נפרד מהם, איננו חדש בשיח האמנותי. הם אינם קישוט לשמו, הם חלק מהמסר. מבחינה זו עם כל השוני בדרך עבודתם מצאתי חוט משותף עם יצירותיו של גרבוז כפי שהוצגו בגלריית "זו-זו" בעמק-חפר, בהם הרבה גרבוז לשלב ציטוטים וטקסטים הנושאים אף הם כפל משמעויות. מבחינת דרך הטיפול בצבע, המינימליזם והאקלים, יש הד לדרך הטיפול בצבע שהזכיר לי את אורי ריזמן (כברי). יחד עם זאת יצירתו של רפי מינץ , שיתוף הפעולה עם יעל לב והמוסיקאי איליה מגנס הוא מרתק וייחודי ליצירתו של רפי.

יצירתו של רפי היא "אנטי מונומנטלית" במהותה למרות רוחב יריעת יצירותיו. היא בנויה מ"חומרים עניים" פשוטים, ממוחזרים: קרטון, דיקט, לוח עץ , צמיגים, חלון תריס ישן, אשפה שנאספה בצדי הדרכים. הוא מקיים דיאלוג עם הפסולת, לועג לאקולוגיה. ציוריו הם כמו "ילדותיים", כמו אומרים לנו: "כל אחד יכול". כוחם בפשטותם. דבר אחד אין להגיד עליהם, הם לא נאיביים. יש תחכום מובנה, אינטליגנטי, מחושב בכל הנחת קו וצבע.
"רפי הוא אמן קונספטואלי ותיק, היוצר דיאלוג ציורי-גרפי רחב ממדים בשטחים חיצוניים ופנימיים כשהוא משתמש בשפת אמנות הגרפיטי, מתמחה בשילוב טכניקות מדויקות עם טכניקות מרושלות וטכניקות "נכונות" עם טכניקות שאינן כפופות ל"חוקי הציור הנכונים". רפי מאתגר את המרחב החיצוני, הזמין וגלוי לכולם (קירות של מבנים, גדרות וחומות, קרשים, חלקי דרך ועוד משמשים כמצעיו) בתוכן חתרני בדרכו של 'ליצן החצר' ובכך הופך אותו אולי לכזה הניתן לעיכול" (מתוך דברי האוצרת ענת לידרור). היטב הגדירה האוצרת את המבט על התערוכה כ"כזה שיש בו מחאה אך אינו חסר אונים והוא נעדר קורבנוּת".
בחרתי לסיים רשימה זו בתיאור יצירה אחת מני רבות המדגימה את אופן החשיבה, ההומור והתובנות הביקורתיות של רפי מינץ:
תריס עץ סגור, מאורך ומשומש. מתקלף, כזה שנאסף מהרחוב לאחר השימוש. מאחוריו על קרטון בצבע חאקי מציץ ציור בצבע שחור של כובע רב אורתודוקסי. למטה בקצה הקרטון כתוב בצבע שחור: "רב הסמוי". כל אחד יכול להשלים את המשפט.... הרעיון ניתן לכמה פירושים. מה מסתתר מאחורי התריס הסגור, איזה עסקאות, איזה עבירות בשם הדת, איזה חוכמה נאמרת מאחורי התריס, מדוע רב המוסתר על הגלוי? סימן השאלה לא צריך להירשם. הוא קיים תודעתית ובגדול.

לסיכום: זו תערוכה אופטימית בעיקר במסר שלה, אפשר לטייל בארץ, לאהוב אותה , ולשנותה, כי "אין לנו ארץ אחרת".

יובל דניאלי – דצמבר 2018