בתאווה להגיע אל היפה (=הטוב, חה חה)
אני עמל להמציא את הטבע מחדש,
להתקרב אל האסתטיקה המוחלטת
בשבילים שסללו קדמונים.
טוב, אני נהנה
אבל איזה יומרות...
ועוד לכתוב על זה.

קשרים ופרשנות מתאימה
זה מה שצריך

=================================

19.8.2010
 

דבר אחר
אני לא חזיר בתשובה

כי כנראה לא צברתי

מספיק רגשות אשם

או שעדיין אני חסר

סאה מתאימה של פחדים

=================================

26.9.2008

שנים שאני חולף על פני שלט החוצות
בעל המיקום הטוב ביותר בגבעת עדה
ורק היום התוודעתי לערך הכלכלי הטמון בו...

=================================

21.8.2008

התיון של שרית הגננית
(אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קורה בחינוך...):

 =================================

4.6.2008

הייקו למיץ לימון (הוראות שתייה שנועה השאירה על השולחן):
זה עם קצת סוכר
כי היה לי מר
אבל זה לא עזר

=================================

9.3.2008

אמר תומיליו, אמר רב:
דיכאון
זה לחכות שמישהו יעביר לך אותו
ולא לעשות כלום

=================================

2.2.2008
צילום אייל כגן

זהותי המטושטשת

בִּנקוף השנים
וללא נקיפות מצפון
אני פחות ופחות יודע מהו הצפון שלי.

=================================

10.6.2007

הדרכה
אל האושר הנכסף
כל הזמן קדימה
ואחר כך ישר

מבצע
הקורס בחינם
הרצאת מבוא 20 שקל לכיסוי ההוצאות

=================================

7.6.2007

הדר / גאון זה הקישור אל פרוייקט התפוז

=================================

1.6.2007

שירפורים של אהבה

זה שם הספר שכתבה יאירה גולן ואני איירתי. עבודת ההכנה לדפוס הסתיימה זה עתה ובינתיים כאן למטה אחרית הדבר המסבירה על מה ולמה הוא:

ברווחים שבינינו ההורים, ה"יודעים" לבין ילדינו העצמאיים, הרגישים, נמצאים רגעי האושר של יחסים. אחרית דבר במילים ששי, היום בת 17, כתבה ואמא המשיכה וענתה

ללכת ערומה, להרטיב את הטוסיק
אלו דברים שהייתי עושה בילדות
הנה רגליים, ידיים, בטן, ופופיק
היו מסבירים לי בשיעור אימהות

הרגעים הקטנים של האושר
נחרטו בזיכרוני עד שאמות
כי רגעי התמימות, של היופי, היושר,
יכולים לחפות גם על מאה שנים של בדידות

==================

הנה רגלים ידיים בטן ופופיק.
"זו אני, לבדותי, וכבר לא ילדותי"!
מסבירים לי עכשיו בשיעור אמהות.

תמימה ישרה יפה
ועיקשת.
מעט מוכרת,
יותר חידה.
זו הילדה!

והאם האוהבת - עכשיו תפקידה,
להעמיד פנים של מבינה שעורים:
לחבק - לעתים ממרחק ולעיתים בקרבה,
על פי השיעור הבא.

דליה ביקשה להיות שממית על קיר בחדרו של עידו בנה,
גם אני מוכנה.

==================================

מענית בתענית האחד במאי
הֵ"א ת"ש (משהו)
בארץ ישראל יפה
פועל שחור לובש אדום
מותש
עולה בהר.
       אלה חרוב וברוש עבר
       למה תדהר?
לאט לךָ,
לאט תלעט
משׂיח הצבר בלאט
       שמש צהרים להט
       קוץ בעכוז נחת.
חוטמית תמשוך אותך באף
נוכח בתוליה אתה ניגף.
לבנין הכרוב (בזוגות, אלא מה?)
זרזיר,
בשמיים
       אף
       על פי שלא כיוונתי
       נזכרתי בירושלים.

==================================

יומיים לפני חג הפועלים, 2007
מחרתיים אצבע אותו באדום

השעיר לעזאזל שלי (באדיבותו של שבט
הולך ונכחד במרחבי אפריקה) תמיד איתי
וגם תמיד נכון לחפות עלי
כל אימת שהבושה
במעשי הנלוזים
מאיימת.

==================================

2.4.2007 - ערב פסח

זה המקום לקרדיטים של התערוכה

אמא שלי שתמיד אמרה שאני הכי מוצלח
אבא'שלי שהוריש לי את חוש החמור
אחותי האהובה, רעיה, המאזנת
רותי המבינה
לולו הסובלת אותי ללא תלונות
תומיליו האוהב
נועה וועדת ביקורת
אופיר שהשאיל לי את הלוויתן
ג'וק שבנה את קערת "בראשית" ויודע אחרית
בּוּבּי המעודד לאורך שנים
חברי הידית שפותחים לי דלתות
כל אלו שלא הוזכרו (217) רק בכדי שלא תשתעממו ישר על ההתחלה.

Supreme helpers
Mom that always said I am the best
Dad who inspires my nonsense of humor
My one & only beloved sister, Raya, the balancer
Ruthie who understands
Lulu who is still tolerating me
Tomilio the loving
Noa the critic
Ofir who lent me the whale
Juke who built the “Genesis” bowl and more
Boubi my everlasting supporter
My friends at “Hayadit” who open doors for me.
All the countless others who love & teach me through life.

==================================

2.3.2007 - ערב פורים

פרוטקציה אינה המצאת המאה העשרים


 

==================================

18.1.2007

פסל האתון ששימשה אותי באחד התרגילים בתיאטרון הידית על רקע קיר הכניסה שציירתי לתיאטרון.  תמצאו עוד מספר קירות
My personal mare, from an exercise in the Handle group of theatre in Pardess Hanna.
Please see more walls here

==================================

1.1.2007

"כל יהודי יקר בעיני השם יתברך"
(כתובת בצומת חנה)
ומה עם בני האדם?

==================================

22.12.06

הוכחות
יום יום
שעה שעה
אנו דוֹבְכים
לבנה על לבנה
מטבּחים מנה על מנה
מטווחים למרחקים
את מה שיהיה
מחר מחר
הנוסטאלגיה שלנו.
הדיגיטאליזם
עוזר לנו להנציח
את ארמנות הפאר האלו
בצורה יעילה
בלי שיתפשו מקום
בחומר הזכרוני
הממלא את תאינו ומדפינו
ובלי שנצטרך ללדת ילדים בלי סוף
כדי לשַמר את הימים ההם.
בחברה מתוקנת קוראים לזה מסורת.
התיאטרון
הוא עוד תעסוקה
המתעדת במולטימדיה
את האירועים השוליים בחיינו.

==================================

20.12.06

אלגיה בצלּוֹ של נחל צלמון
נבראתי בצלם.
היום כבר אני מריח
את פאתי המבואה
בה מגלים
שבכל זאת יבואו ימים
בהם ההזדמנויות הנִקרות
לא תהיינה מנוצלות

==================================

‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎

זוהי עבודתי
שהשתתפה בתערוכה שאורגנה על ידי חברי קבוצת בלוק בחיפה
בנושא חמרמורת (hangover)
(ננעלה בתחילת פברואר 2007)
חמרים: עץ, עור, נייר, בד, חוט, צמר,
צמר גפן, דבק, צבע
28 על 21 ס"מ (עומק 13.5 ס"מ)

Hangover
My interpretation; shown at an
exhibition by that name
that has been organized
by the Block group in Haifa,
(closed in February 2007)
28x21x13.5 cm
The caption relies on the sound of "hangover"
in Hebrew, that is close to "donkey" and says:
In my hangover I could not differ
between a horse and its rider.
In Arabic the play of words relies to the
popular saying The monkey beheld by his
mother is a deer, and here:
The donkey, in the eyes of his mother,
is a camel.
(The camel is a good "investment" in the
Arab culture)

==================================